שאלת ההגדרה "מיהו יהודי" היא אחת משאלות היסוד ביהדות. סוגיית החברות ב"עם הסגולה", גבולות הגזרה שלו והגדרות השיוך אליו, היא נושא שהיה שנוי במחלוקת גם בעבר,  והיא רק הולכת ומחריפה במרוצת השנים לנוכח המציאות המשתנה שמאתגרת אותה.

"חוק השבות" הוא הכלי המדינתי אשר הגדיר "מיהו יהודי" בהזדמנות ההיסטורית של הקמת מדינת ישראל וגלי העלייה ארצה. הדיון במעמדם של עולים אלו ומידת "יהדותם" בהמשך, עובר כחוט השני כמעט בכל ויכוח ערכי על הזיקה שבין מוסדות המדינה וזכויותיהם של אזרחיה העולים והוותיקים. דיונים אלו משיקים ובמידה רבה תלויים בחוקיה וגישתה של ההלכה לסוגיה.

בהקשר זה, על פי ההלכה, שני הקריטריונים המאשררים את זיקתו של הפרט ליהדות הם מי שאמו יהודייה או מי שעבר גיור על פי ההלכה. על פניו, תנאים אלא נראים פשוטים, דיכוטומיים וחד משמעיים. בפועל, הגדרות הלכתיות אלו בעצמן עברו בעבר ובהווה, שינויים, תהפוכות או אדפטציות למציאות משתנה תוך כדי תנועה.

באשר להליך הגיור, מדובר באחד ההליכים המורכבים והעדינים הקיימים בהלכה היהודית, המשלב לימוד מעמיק של תוכן הבנוי נכון, נדבך על נדבך, של יסודות ההלכה והאמונה יחד עם רגישות רבה ואבחנה נפשית ופסיכולוגית ביחס למניעיו וכנותו של המבקש להתגייר . מוסד הגיור מושפע מכך שבניגוד לדתות אחרות, היהדות אינה מיסיונרית בהגדרתה ואינה שואפת להתרחב באמצעות גיורים. באשר כך, "חובת ההוכחה" כביכול מונחת אצל הגר, ועל בית הדין לסגל לעצמו מדיניות כללית של איזונים ביחס לשאלת הקבלה או הדחיה. אין מדדים אובייקטיבים ומדידים ביחס למדיניות זו, היא משתנה בין קהילה לקהילה, גיאוגרפית והיסטורית.

על רקע הדינמיות ההיסטורית של מוסד הגיור, ומרחב התמרון המשמעותי שמצוי בידי הדיינים, יש מקום לבוא בביקורת כלפי הרבנות הראשית לישראל ביחסה לעולים שאינם בוודאי יהודים. בשנים האחרונות העמיקה הרבנות הראשית את העיסוק בהליכי "בירור יהדות", כך שאזרחים רבים שהגיעו ארצה מכוח הזכויות של "חוק השבות", נדרשים להליכי חקירה סבוכים ומתישים במיוחד, המצאת מסמכים ותעודות מלפני עשרות שנים ולעיתים אפילו בדיקות ד.נ.א. חקירות אלה הן המצאה מודרנית שהרבנות יצרה והיא באה כגל השוטף את העולים בארץ, גלי מים עכורים שאת אדוותיו רואים גם בחו"ל. זהו גל הפוגע לא רק באנשים העומדים מול הדיינים ונאלצים להוכיח את שיוכם לאימם היהודייה, אלא גם במוסד הרבנות עצמו, כמו גם במעמד התורה בקרב הציבור הישראלי הרחב.

דווקא בחג השבועות, החג בו קוראים את מגילת רות ומעמיקים בקורותיה של רות המואבייה, זה הזמן לחשבון נפש ולהצפת השאלה הערכית- האם נוהגים כהלכה בבאים בשערי בתי הדין הרבניים. כמי שעוסק בעריכת חופות וליווי זוגות לקראת חופתם, אני נתקל לא אחת בסיפורם של יהודים העומדים בהגדרות ההלכה, חשים זיקה עמוקה לארץ וליהדות, אולם נאלצים לשוב ולהוכיח את יהדותם ה"כשרה". באם צעד זה נועד לשרת מטרה של מלחמה בתופעת ההתבוללות, הרי שמטרה זו מוחטאת פעמיים, הן בהיעדר החיבוק לאלו שחפצים להתגייר והן בהפניית הכתף הקרה למי שכבר נמנים עם בני העם היהודי. ניתן רק לשער כי משוכות אלו שמציבה הרבנות היו "מפילות" גם את דוד המלך, מטילות בו ספק ורבב ושולחות אותו לעבור הליך גיור לחומרא – כנדרש…