הדרישה הראשונית של הרבנות לבירור יהדות הייתה חסרת שחר, משם זה רק הלך ונעשה מוגזם יותר. לנה שוברת את מחסום השתיקה סביב בירורי היהדות ברבנות, ומספרת למה החליטה לא להזמין את הרבנות לחתונה שלה. 

תכירו את סיפור אי-החתונה שלי.

כלומר, כמעט החתונה.

כלומר, אולי החתונה אבל לא דרך הרבנות.

זה דווקא התחיל אופטימי, הסתכלתי במראה, נזכרתי שעם הפרופיל המרשים שלי (באמת, יש לי מלא אף), מבט אחד של הדיינים והם יאשרו את יהדותי בשניה וחצי. כיתתי את רגליי לאלבומים המשפחתיים והפעלתי את אמא ששאלה למה שאעשה את זה לעצמי אבל הלכה לחפש וחזרה עם לא פחות משלושים ושמונה תמונות ומסמכים לאורך הדורות, כולל הקבר של סבתא רבא דביירה שהועלתה מהאוב כדי להוכיח עוד קצת. בנוסף מסמכי עדים מיד ושם עם כל קרובי המשפחה שהלכו למקלחות ובעזרת האנשים החביבים בשורשים שבאמת טרחו ועשו מעל ומעבר לעזור בסיטואציה ממחוזות האבסורד הזאת.

כנראה שעשיתי עבודה טובה מספיק, כי בבית הדין הרבני כל כך הופתעו מהפלא היהודי ואפילו לא הצליחו להפריך את התעודות והקשר המשפחתי, היו חייבים להביא אותי לדיון כדי לחזות במעוז היהודיות הזה.

היהדות של כולם אושרה, אמא שלי, סבתא שלי, העז של סבא רבא סלומון.

של כולם חוץ ממני.

ההורים שלי ילדו אותי בגיל מבוגר ולכן אוטומטית פיקפקו בכך שהם ההורים שלי. גנבו אותי מהצוענים? מצאו אותי בזבל? כל תאוריית קונספירציה אחרת שטובה לכם.

אז הגעתי לבית הדין הרבני שוב, פגשתי שני דיינים חביבים שביקשו שאשתף אותם בתכונות שיכולות לקשר אותי ל(ספק) הוריי.מסתבר שזה לא היה מספיק משכנע כי שני המכובדים לא הצליחו להגיע להחלטה לבד משל הם גבר אבוד בסופר ואשתם לא עונה לטלפון להחליט אם לקנות את מרכך הכביסה הצהוב או הכחול. אבל חבל, דיין שלישי לא היה בנמצא כי לא התאים לו להגיע לעבודה באותו היום…

אז ארבעה שבועות לפני החתונה אני היהודייה של שרדינגר ועם קצת מזל אולי נגלה שההורים האמיתיים שלי עשירים.

אחרי שההורים שלי ויתרו על חצי יום עבודה שלהם וישבו כל אחד בחדר אחר כדי שלא יתאמו גרסאות לגבי מתי נולדתי והאם ינקתי, יהדותי אושרה.

ככה או ככה – החלטנו שלרבנות לא תהיה דריסת רגל בחתונה שלנו. בגלל שבכל מקרה חשובה לנו חתונה אורתודוקסית, בפוקס מטורף ראינו פוסט בפייסבוק על חופות וזה נראה תפור בול!

צילום: אנה וליצ'קו