חטא המרגלים: החטא שהשאיר פתח לתקן 


הסיפור של חטא המרגלים הוא אחד הסיפורים המשמעותיים והדרמטיים בתורה. אחרי הניסים והנפלאות של יציאת מצרים, ואחרי החוויה הפלאית של קבלת התורה בהר סיני, מגיע רגע האמת של הכניסה לארץ ישראל, והכל מתפרק. המרגלים מדווחים על עוצמת יושבי הארץ, העם בוכים ומתייאשים והסוף ידוע/ ארבעים שנה נוספים במדבר ורק הדור הבא נכנסו לארץ. קשוח מאוד. 

מדובר בכישלון אשר ממשיך להדהד בזיכרון הלאומי, והוא מתקשר במיתוס המדרשי לעוד אסון מכונן ומרכזי שלנו' כאשר התלמוד הבבלי מחבר בין הבכי של עם ישראל בחטא המרגלים לבין הבכי על חורבן בית המקדש. באותו מדרש הקב"ה אומר לנו – "אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכן בכיה לדורות". יש כאן ביקורת על הבכי של העם, ואמירה ערכית שחווית החורבן והגלות הם הזדמנות ללמוד מתי ועל מה ראוי לבכות. אפשר לשאול האם יש חיבור נוסף ומשמעותי יותר בין חטא המרגלים לחורבן בית המקדש שהמדרש רומז אליו?

כדי להבין את החיבור הזה יותר לעומק אפשר לשאול שאלה נוספת. המרגלים היו ראשי השבטים, המנהיגים. איך אפשר להסביר את חוסר האמונה שלהם, אחרי כל מה שראו וחוו מאז יציאת מצרים? על כך שמעתי הסבר מפי הרב שלמה קרליבך, הסבר שמעביר בי צמרמורת כל פעם שאני נזכר בה. 

אכן המרגלים היו במדרגה גבוהה. כשהם תרו את הארץ המובטחת הם לא ראו רק את ההווה, הם ראו גם את העתיד. הם ראו את חורבן בית ראשון, הם ראו את חורבן בית שני, הם אפילו ראו את ששת המיליון. הם ראו את הכאב ואת הדמעות העתידיות של עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלנו. ואז הם חזרו ואמרו לנו שזה יותר מדי. שהדרך כואבת וקשה ומדי, וגרמו לנו לייאוש.

אבל יש דבר אחד שהם לא הבינו. הם לא הבינו שמראה הבלהות הנבואי שהם ראו היא כולה תוצאה של הדיווח שהם עמדו להביא לעם.

יש בפרשנות הזו אמירה פסיכולוגית ורוחנית עמוקה על כך שהאופן שבו אנו רואים את העולם ואת המציאות מגשימים את עצמם. הפירוש הזה מזמין אותנו לקרוא את סיפור המרגלים ולשאול את עצמנו מהם המקומות שבהם אנחנו יכולים לבחור לראות מציאות אופטימית יותר, פחות מייאשת. היום האתגר שלנו הוא לא באיך נראה את ארץ ישראל אלא באיך נראה את עם ישראל. הציבור התורני המביט בשאר העם ורואה בעיקר התרחקות מתורה וחילון ינהג מתוך פחד וחרדה, ובכך ירחיק את העם עוד יותר. הכתוב מציע לנו לסגל עיניים אחרות מעיני המרגלים, עיניים שיודעים לראות טוב, לראות עם שמתעקש להשאר מחוברים לאמונה ומסורת למרות שהם לא תמיד עם ההלכה.

הפעילות של "השגחה פרטית" בתחום הכשרות, והפעילות של "חופות" בתחום הנישואים, באה ממקום שמתעקש לראות בעיקר את הטוב, ולהנגיש את עולם התורה בצורה של בחירה חופשית בלבד, ללא כפייה. הלוואי שכולנו נאמץ גישה זו, רק בה יש את האפשרות להחזיר את הסולידריות החברתית הנדרשת לבניין הבית.

הרב אהרון ליבוביץ הוא הנשיא והמייסד של "חופות מבית השגחה פרטית", רב קהילת "ואני תפילה" בנחלאות\רחביה בירושלים.

 

תפריט נגישות